רחם הוא בית

כשבת-חן הגיעה אליי, היא הייתה בעיצומו של מסע רפואי מאתגר – אבחנה, ניתוח להסרת הרחם, תקופת החלמה מלווה בבלבול ובקושי לקבל את השינוי.
אבל מאחורי התהליך הגופני הסתתר כאב עמוק יותר: ניתוק מעצמה, מהגוף והנשיות.
היא דיברה בשקט, כאילו חוששת לגעת במה שהרחם סימל עבורה – משהו רחוק, אבוד, טעון.

במהלך הליווי עבדנו על הקשבה לגוף ולנפש, על קבלה ועל היכולת "לנשום את עצמה פנימה".
בת-חן למדה לזהות את הקול הפנימי שלה – להבין שהרחם איננה רק איבר, אלא סמל לבית, ביטחון ושייכות.

היא נתנה מקום לכאב על שני הריונות שלא הבשילו, לבחירה שלא להפוך לאם, וליחסים הלא פתורים עם אמה.
לאט-לאט, התאפשרו חמלה, שחרור וקבלה.

מסוגלות מתחילה מהיכולת להקשיב לגוף, גם כשכואב.
ריפוי מתרחש כשאנחנו נותנים מקום למה שהיה – וממשיכים לנוע קדימה, מתוך קבלה ואהבה עצמית.