טיפוס להר הגבוה בתבל – האוורסט – עם האבחנה

בספטמבר 2023, בגיל 54, יצאתי למסע יוצא דופן – טרק אל בסיס הר האוורסט (Everest Base Camp).

הר האוורסט, ההר הגבוה בתבל,
הפך עבורי לסמל אישי למסוגלות, לא רק פיזית –
אלא גם נפשית, תודעתית ורוחנית.
זה היה הרבה יותר ממסע בטבע.
זה היה מסע פנימי אשר התחיל שנים קודם,
ביום שבו קיבלתי את האבחנה:
לוקמיה מסוג CLL – מחלה חשוכת מרפא.

ההחלטה לצאת למסע כזה לא התקבלה בקלות.
התלבטתי רבות.
מצד אחד – החששות, הפחד, התנאים הלא פשוטים, האתגרים הבריאותיים, ההר שמחכה.
ומצד שני – הרצון לחיות, לבחור, לנשום אוויר פסגות, לגעת באור.

כל צעד – תובנה
כל קילומטר – התעלות

עד אז, "טיפוס על הר המודעות" היה עבורי דימוי להתפתחות אישית.
בפועל, המסע הפיזי הזה היה גם מסע תודעתי:
כל קילומטר בדרך לפסגה חשף חלק בי שלא זכרתי שקיים – יכולת, עוצמה, גמישות, חוסן מנטלי.

כבר מהיום הראשון הבנתי – אין דרך חזרה.
כל קילומטר בטיפוס הזה היה בגדר גילוי.
גילוי של הגוף, של כוח הרצון, ושל מה שקורה כשמאבדים שליטה ולומדים לסמוך –
על הגוף, על הבחירה, ועל הרגע הזה, כאן ועכשיו.

לא היה מדובר רק בכיבוש פיזי של גובה, אלא בהתמודדות יומיומית עם רגעי קצה –
מזג אוויר משתנה, תנאי לינה בסיסיים, עייפות מצטברת, והגובה – הגובה שמשבש נשימה ומחדד תחושות.

כל שלב בטיפוס הפך למראה –
מראה לרוח שלי, למסוגלות שלי, לאומץ שבי –
שתמיד היה שם, ורק נדרש לו רגע להיזכר.

בחרתי להקשיב פנימה – שוב ושוב – ולצעוד.

סניטציה? אין דבר כזה

במילים פשוטות – אין.
ככל שמטפסים ומרוויחים גובה,
מושג הסניטציה נשאר מאחור.
באזורים הגבוהים של הרי ההימלאיה אין מים זורמים,
אין אסלות, אין סבון.
יש בקתות עץ, מגע ישיר עם קרקע, קור,
לכלוך וניחוחות שלא מרפים.

למרות שקראתי והתכוננתי לכך –
המציאות התגלתה כקשה הרבה יותר ממה שדמיינתי.

כשהגענו לאזורים מעל 4000 מ' –
הסניטציה הפכה למבחן בפני עצמו:
של סבלנות, של קבלה, של היכולת לשחרר.
ולא תמיד הצלחתי.

תזונה בהרים – הישרדות תודעתית

כמו הסניטציה – גם התזונה בהרים היא אתגר.
אין קירור, אין פסטור, אין אוכל מגוון.
אוכלים כדי להתקיים.

שיבולת שועל על בסיס מים.
נודלס במרק ירקות.
תה ירוק, לחם פשוט, לפעמים תפוח.

כל מה שמכניסים לפה חייב לעבור הרתחה.
כל ביס הוא בחירה.

ודווקא שם, בפשטות, בלי תוספות, ובלי גיוון,
הבנתי עד כמה הגוף חכם.
כמה הוא יודע להסתפק במועט,
וכמה אני סומכת עליו שידע לעכל לא רק מזון –
אלא גם מציאות חדשה.

עם האבחנה סרטן – בלי כל החיסונים

כשהתחלתי לתכנן את המסע, פניתי למרפאת מטיילים.
הרופא בחן את התיק הרפואי שלי והרים גבה.

"זה יעד מסוכן", הוא אמר.
"חלק מהחיסונים הנדרשים ליעד הזה – אינם מתאימים למישהי במצבך".

ההמטולוגית שמלווה אותי המליצה לא לקחת חיסונים חיים, אלא רק מומתים.
שוב הבחירה הייתה בידיי.
לצאת למסע עם שני חיסונים פחות – או לוותר.

הקשבתי פנימה, בדקתי את הגוף שלי,
את האינטואיציה שלי,
ובחרתי לצאת.

זו לא המלצה.
זו לא עצה רפואית.
זו פשוט ההחלטה שלי –
לבחור בחיים, גם כשהם אינם מושלמים.

והגוף שלי – עמד לצידי.