איך מזהים חסמים רגשיים – ומה אפשר לעשות כדי להשתחרר מהם

חלום שפתח דלת פנימית

לפני כמה לילות חלמתי חלום עוצמתי:
אמא קושרת אותי ברתמות טיפוס.
מנוף מרים אותי גבוה-גבוה לשמיים,
ואז… אין עוד עמוד להיאחז בו.

אני מרחפת בריק – נופלת נפילה חופשית.
הלב דופק.
הפחד חונק.
אני רואה את חיי חולפים מול עיניי.

רגע לפני הפגיעה – רשת חבלים מתוחה עוצרת אותי.
בטוחה.
נושמת.
אני מתעוררת בבעתה.

החלום הזה לא הרפה ממני.
הוא גרם לי לחשוב על כולנו –
כמה אנחנו זקוקים להרגיש שמישהו מחזיק אותנו,
כמה פעמים אנחנו חווים תחושה של נפילה…
בלי רשת ביטחון.

למה נוצרים חסמים רגשיים?

בילדות, כל אחד ואחת מאיתנו זקוק לזוג ידיים מחבקות,
לדמות שרואה, מאמינה ותומכת.
זהו הבסיס לביטחון הפנימי שלנו.

אבל מה קורה שהחזקה זו חסרה?
שלא תמיד ראו אותנו?
שלא היו שם ברגעים הקריטיים?

אז נבנים בתוכנו מנגנוני הגנה.
חלקם נוצרו בילדות באופן טבעי,
וחלקם המשכנו לשמר בבגרות – לעיתים מבלי לשים לב.

הם נועדו לשמור עלינו, לעזור לנו לשרוד.
אך עם הזמן, חלק מהם הופכים להיות חסמים רגשיים.

הם יכולים להתבטא בפרפקציוניזם, בהימנעות, בצורך לרצות אחרים, בקושי לבקש עזרה,
או בתחושה עמוקה ומתמשכת של "אני לבד בעולם".

ויניקוט – פחד מהתמוטטות

הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט כתב רבות על "פחד מהתמוטטות".

הוא לא התכוון לפחד ממשהו שעוד יקרה בעתיד –
אלא לזיכרון חבוי של חוויה שכבר התרחשה:
קריסה פיזית או רגשית בילדות.

ברגעים שבהם לא היה מי שיראה אותנו,
יחזיק או יכיל –
נפער פער.
נוצר חוסר.

החוויה הזו נצרבת בתת-מודע ונשארת שם כְּעָקְבָה.
שנים אחר כך, ברגעי לחץ או מצוקה,
היא עלולה להתעורר מחדש ולהתבטא בחרדה, הימנעות, קיפאון או תחושת חוסר אונים.

הפחד שאנחנו מרגישים עכשיו לא תמיד שייך להווה.
לעיתים, אנחנו פשוט פוגשים זיכרון ישן.

אבל כבוגרים יש לנו יותר משאבים,
יותר יכולת החזקה,
ויותר אפשרות לבחור אחרת.

איך זה קשור אלינו היום?

החלום שלי המחיש זאת היטב:
הרשת תפסה אותי בסוף החלום –
אך ייתכן שהיא לא הייתה שם בילדות המוקדמת שלי
(ואמא הייתה הייצוג לכך בחלום).

כילדים, כאשר אין מבוגר שמסוגל להחזיק אותנו רגשית,
החוויה היא של נפילה חופשית – ללא רשת.

התחושה הזו נחרטת בנפש,
ממשיכה ללוות אותנו גם בבגרות,
עד שאנחנו לומדים ליצור לעצמנו רשת חדשה.

והיום, כבוגרים,
אנחנו יכולים להתחיל ליצור את הרשת הזו בעצמנו.
להבין שאנחנו לא חייבים להמשיך לפחד מהנפילה.
אפשר לבנות בתוכנו רשת פנימית של ביטחון, אמון ויכולת להישען –
על עצמנו וגם על אחרים.

סימנים לחסמים רגשיים

אולי זה נשמע מוכר:
– התחלה נלהבת ואז עצירה פתאומית
– דחיינות חוזרת
– רצון לרצות אחרים על חשבון עצמי
– מחשבות ביקורתיות: "אני לא מספיק טוב/ה"
– תגובות גוף:
סחרחורת, לחץ בחזה, קושי לנשום ברגעי חשיפה

אלו לא "תקלות."
אלה מסרים.
שפה פנימית של הגוף והנפש שמבקשת הקשבה.

צעדים ראשונים לשחרור חסמים

שחרור חסמים הוא מסע עדין.
לעיתים צעד קדימה, לעיתים שניים לאחור – וזה בסדר.

עצירה קצרה:
דקה לעצום עיניים, לשים יד על הלב ולנשום עמוק.

לתת שם:
"זה פחד ישן שעולה עכשיו."
לתת תוקף לחוויה.

משאבים:
להיזכר ברגע שבו הרגשתי אהוב/ה ובטוח/ה.

חמלה עצמית:
לדבר לעצמי כמו לאדם יקר: 
"אני פה בשבילך.
אתה/את לא נופל/ת.
אתה/את לא לבד."

בקשת עזרה:
לדעת לפנות לאחרים.
זו לא חולשה – זו תבונה.
זו מסוגלות.

אמנות המסוגלות – להפוך פחד לדלק

במסע שלי למדתי:
מסוגלות אמיתית לא נמדדת רק ביכולת “לטפס גבוה”,
אלא ביכולת להביט בפחד – ולגלות שאנחנו יכולים לו.

כל חסם רגשי הוא הזמנה לבנות עוד שכבת ביטחון,
עוד רשת שמחזיקה אותנו.

זו בעיניי אמנות המסוגלות:
לא לברוח מהחסמים –
אלא להפוך אותם לדלת הנפתחת לחופש.

לסיום

הבנתי שהחלום שלי לא בא להפחיד אותי –
אלא להזכיר לי שיש בי רשת.
רשת של ביטחון,
של בחירה,
של מסוגלות ועוצמה שקטה.

גם אם לפעמים היא נסתרת – היא שם.
יש לי את היכולת לפעול, גם כשנדמה שלא.

ולכם אני רוצה לומר:
גם אם אתם מרגישים שאתם נופלים –
אפשר לבנות את הרשת.
לטוות אותה מחדש.
גם היום.
גם בתוך כאוס.