מערכת העצבים – המפתח האמיתי לאיזון, בריאות וחוסן פנימי

פתיחה אישית

כבר תקופה לא מבוטלת אני חיה מחוץ לישראל – מתוך בחירה מודעת.
החלטתי להגשים חלום ישן: לחיות באירופה.

ידעתי בתוכי שאני נמשכת לחיים בקצב אחר –
פחות דחיפוּת, יותר מרחב אישי – רגשי.

לא ידעתי מתי ואיך זה יקרה,
כשהנסיבות בחיי התחברו – בחרתי ללכת על זה.

מלחמה שפגשה אותי מרחוק

ה־7 באוקטובר תפס אותי בדרך חזרה מקטמנדו,
אחרי מסע מטלטל ומעורר השראה לאוורסט (EBC).

בצ׳ק-אין, בתור הארוך, הגיעו חדשות מהארץ:
צווי 8, טילים, אזעקות, כאוס.
המטוס לישראל לא נחת.

ברגע אחד נדרשתי לחשב מסלול מחדש:
לטוס לאירופה ולהמתין שם – עד שיתבהר הכיוון.

דריכות, פחד וחוסר וודאות

ימים מתוחים עברו:
דיווחים על תקיפה מאיראן,
חשש עמוק לחיי קרוביי ואוהביי,
ודריכות מתמשכת שלא מצאה שקט.

הייתה שם תחושת חוסר אונים,
כאילו אני נוכחת בתוך מציאות שאין לי שליטה עליה – גם ממרחק.

ואז, לפתע: הפסקת אש.
החיים בארץ חזרו לכאורה ל"שגרה".
אבל אצלי – הגוף סיפר סיפור אחר לגמרי.

מערכת העצבים מגיבה

הגוף זעק. ואני הקשבתי.
למרות שלא הייתי בארץ,
בלי אזעקות ובלי סכנה ישירה לביטחוני – הגוף נדרך.

דווקא אחרי ההכרזה על "חזרה לשגרה",
הופיעו סימפטומים ברורים:
– רעד ברגליים שנמשך כמעט יממה
– צוואר תפוס
– כאבי ראש
– תחושת טשטוש וריחוק מהמציאות.

הגוף לא שאל שאלות.
הוא הגיב.

ואני בחרתי להקשיב.

המדע הפשוט מאחורי תגובת הגוף ללחץ

מערכת העצבים אינה מבדילה בין סכנה ממשית לבין סכנה שנחווית דרך מחשבה, דימוי או מידע.

מחשבות, תמונות, זיכרונות, תרחישים – כולם יכולים להפעיל את מנגנון ההישרדות.

המוח מגיב כאילו אנחנו בלב האירוע, גם כשאנחנו אלפי קילומטרים ממנו.

והגוף ?
הוא עושה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב:
נדרך, מתכווץ, שומר.

לתת לגוף לגיטימציה

באותו רגע הבנתי שעליי לעצור.
לא לנתח, לא להסביר, לא "להתגבר".

פשוט לעצור. לנשום.

לתת לגוף לגיטימציה להתפרק ולהתארגן מחדש –
בלי להילחם בתחושות ובלי למהר להעלים אותן.

הסכמתי להרגיש: פחד, חולשה, רעד.

מערכת העצבים זקוקה לזמן
כדי "לנקות" חוויית סכנה.

רק אז היא יכולה להרפות ולפנות מקום לרגיעה.

השיעור שלי – ומה איתך?

למדתי שוב משהו שאני פוגשת גם בעבודה שלי עם אנשים:
הגוף לא משקר.

גם כשאני רחוקה, גם שאין איום מידי,
גם כשנדמה ש״כבר עבר״ – הוא יודע לספר לנו את האמת.

 לתת לו מקום, זו לא חולשה – זו הנהגה פנימית.

כאשר אנחנו לומדים להקשיב לגוף, נוצר פתח אמיתי ליציבות, חוסן והתארגנות מחודשת.

לסיום

אני בחרתי להקשיב לגוף שלי – לתת לו זמן, לגיטימציה ואהבה.

לאט-לאט, בלי מאבק, החיוניות חזרה.

אמנות המסוגלות אינה עוסקת בהאצה או בהתגברות,
אלא ביכולת להתנהל בתוך עומס מתוך
הבנה, הקשבה ובחירה.

וזו בעיניי אחת המיומנויות החשובות ביותר לחיים יציבים, מודעים ומלאים.